אובדן של הריון נושא בחובו כאב גדול ועצום. הכאב הזה נוכח פעמים רבות אפילו אם ההריון לא היה רצוי. כאשר זהו הריון שציפית לו זמן רב הכאב יכול להיות בלתי נתפס בעוצמתו.
אובדן של הריון, לידה שקטה, הפלה, הן מילים שעוטפות את מה שכל כך קשה לנו לשמוע – מוות של עובר ברחם.
בחברה שאנו חיות בה הקשר עם המוות הוא לרוב קשר של אימה והתכחשות. השיח על מוות, במקרים הנדירים בהם הוא מתרחש, לרוב כשאין ברירה, הוא זהיר, עקיף וחוששני. נשים רבות מגיעות לאובדן ההריון שלהן, לפני שחוו התמודדות בריאה אחרת עם מוות. ועכשיו מצופה מהן להכיל מוות שהתרחש אצלן בגוף.
לפעמים נשים, מסיבות שונות, אינן מספרות על ההריון לאיש עד לשבועות מתקדמים. במצב כזה, אובדן הריון, השכיח כל כך בשליש הראשון להריון, משאיר אותן להתמודד עם האובדן לבדן, ללא התמיכה שהן כל כך זקוקות לה בזמנים הקשים האלה. הבדידות מתווספת לכאב האובדן, לרגשות האשמה, למתח. לאבל. כשנשים בוחרות לספר על ההפלה לסביבתן, הן הרבה פעמים מופתעות לשמוע כמה מבנות משפחתן וחברותיהן עברו ארועים דומים.
אובדן של הריון בשבועות מאוחרים, גם הוא כרוך לרוב בבדידות גדולה. אנשים רוצים לתמוך, אך אינם יודעים מה לומר, איך לנהוג. בהלוויה או בשבעה, יש לפחות את המנהגים, האמרות שמקובל להגיד. אנשים יודעים שמצפים מהם להגיע, להתקשר. באובדן הריון הכל מרגיש כל כך תלוש. כשיש צורך להפסיק הריון בגלל מום בעובר, או חשש למום בעובר, האחריות גם היא עוברת אל ההורים ובסופו של דבר הם אלו שצריכים לקבל את ההחלטה הבלתי אפשרית הזו, שנועדה למנוע מתינוקם חיים של סבל.
הקשיים האלו, הבידוד, הבדידות, האשמה, האימה. החשש מתגובות הסביבה, שבהעדר כללים ומודעות, תגיב לעתים בדרכים שיסבו כאב רב. כל אלו מוצאים פעמים רבות את מקומם ברחם. הרחם הופכת לחלל המכיל כאב, פחד, מוות. מקום שאינו פנוי למלא את יעודו – יצירה, התרגשות, חיים. הכאב יתבטא לפעמים ברמה הפיזית – כאבי גב תחתון, שרירנים, ציסטות, דימומים לא פוסקים. הכאב הוא כאב, אין צורך ואפשרות להעלים אותו. הרבה פעמים הכאב ישאר, ויהפוך להיות חלק מאיתנו. אך הכאב מקומו בלב. לא ברחם.
כחלק מתהליך העבודה עם נשים שעברו אובדן הריון, אנחנו יוצאות למסע הזה, שבו אנחנו מבקשות להעביר את הכאב מהרחם אל מקומו שבלב. זה לא תמיד קל, ובדרך כלל זה לא פשוט. לפעמים, נוח לו ללב שהרחם לוקחת את הכאב העז הזה עבורו. לפעמים, בגלל כאבים שעברנו בעבר, הלב שלנו מגן על עצמו ולא תמיד זוכר איך עושים את ה"להרגיש" הזה. לפעמים זה יקח זמן. לפעמים נוותר. אבל הפעמים בהן הלב שלנו מסכים לשמור את הכאב, והרחם משתחררת מהעול שהחזיקה, לעתים שנים רבות, הם רגעים טרנספורמטיביים. רגעים בהם ניתן ממש לחוש את הגוף שלנו עובר תהליך ריפוי. תהליך שמשפיע, ועוד ישפיע במישורים רבים אחרים של חיינו.
לכל אישה יש את הדרך שלה לעבור את מסע ההחלמה. לבד עם עצמה, בתמיכת משפחה וחברים, בטיפול מקצועי. אני מרגישה שלטיפלו סובאדה – עיסוי של הבטן והאגן שמור מקום משמעותי בתהליך הזה. למגע הרך המאפשר, המקבל. שלא מבקש מילים או תובנות. שפשוט נמצא שם, עם כל מה שכואב, איפה שכואב עכשיו. המגע שאינו מאפשר להתעלם מהכאב, שמאפשר לתת לו מקום. שמזכיר לרחם את התפקיד שלה, שמרפה מעט את הכיווץ, מחזיר לה זרימת דם. שמחייה אותה.
אני מאחלת לכל אישה כואבת שקוראת את המילים האלו, לכל רחם אבודה ומיוסרת, למצוא את הדרך להחלמה, לריפוי. למעבר מחיים שהם כאב, לחיים לצד הכאב.
